בשידור חוזר – 20.09.2012 חלק מדוח אגרנט על מחדל מלחמת יום כיפור מתפרסם 39 שנה מפרוץ המלחמה

מלחמת יום הכיפורים 1973

לזכרם ולזכר חללי מלחמות ישראל

יום שישי 05.10.1973 שעה 17:00 מצלצל הביפר של ידידי,הוא מתקשר ליחידה ופניו נפלו.  יש מלחמה הוא אומר לי,תארזי מזוודה. בטוח שיקחו אותך,את אחות חדר ניתוח, לא?

בעוד שעה קלה או לפנות בוקר.  אני לא יודע אבל אני חייב ללכת.
מסוק  ממתין לי בשדה דב אמר.
יורדים דרומה  ולא פרש.

הפרידה הייתה קשה, בעיקר הלא נודע.
נתראה אחרי המלחמה אמרנו וחתמנו בנשיקה.
לפני לכתו, הוריד עבורי מהבוידם מזוודה קטנה שנהגתי לקחת איתי למילואים הרבים שהייתי עושה ברפידים עוד מימי מלחמת ההתשה.

ראיתי אותו דוהר במכונית לכיוון רידינג. ביום כיפור,לא מציאותי.

הכנתי מעט חפצים, מעט אוכל משומר, פתחתי את הרדיו בשקט בתחנה זרה. 
הרדיו שידר כהרגלו,בטלוויזיה, בתחנת סי אן.אן ובי,בי סי,הכל רגיל, מוזר למדי.
יצאתי למרפסת, יום כיפור.
בקושי מסתובבים אנשים ברחוב בן יהודה.
לעומת זה תנועת כלי רכב ערה שאיננה אופיינית ליום הכיפורים.

החלטתי להמתין לקריאה רשמית, אולי הייתה זו קריאת שוא?
לא היה טעם להלחיץ את ההורים. במקום,

נכנסתי לשכנים כדי לספר להם את החדשות הלא נעימות בלשון המעטה.
הלכתי לישון מוקדם, אי שקט בלתי מוסבר גרם לי להתגלגל כל הלילה מצד אל צד. 
בשעה ארבע וחצי בבוקר צלצל הטלפון,תכיני מזוודה צווה עלי ה – סמ"פ של היחידה,יש מלחמה.

נגיע לקחת אותך בסביבות חמש בבוקר,אין זמן,חכי למטה.
צלצלתי חזק בדלתם של השכנים לבקש שישגיחו על הבית.
התקשרתי להורים שהיו מבוהלים משיחת הטלפון הבלתי צפויה.
תחזרי בשלום אמרו לי, שמרי על עצמך, שלחתי  נשיקות,סגרתי את הטלפון, לקחתי את המזוודה וירדתי למטה להמתין.

בחמש בבוקר הגיע רכב צבאי, עלי מהר,אין זמן צריך לאסוף עוד אנשים.

הגענו למקום ההיאספות הרגילה שלנו כיחידת בית חולים שדה 542 ביפו.
במקום התאסף כבר צוות די גדול של אנשים ביניהם רוקחים,רופאים,
אחיות חדר ניתוח אנשי תחזוקה ועוד.

רובינו הכרנו האחד את השני ממילואים קודמים.
מצד אחד היה נחמד לפגוש חברים ותיקים.
מצד שני הסיטואציה הייתה מאוד לא נעימה.

אוטובוסים עמדו בצד כדי לאסוף אותנו לשדה התעופה כדי להגיע לרפידים
במהירות האפשרית בהיותינו צוות חלוץ,
השעה כבר שמונה בבוקר.
התברר לנו ששדה התעופה הופגז והמטוסים לא יוכלו לנחות ברפידים.
מנסים לגייס אוטובוסים כדי להוריד אותנו דרומה.  זמן ההמתנה מתארך, שמועת זורמות מכל עבר. חדשות אין.  
בשעה שתים אנחנו עולים לאחר המתנה ארוכה אל האוטובוסים בדרכנו לסיני.
דרך של שבע שעות נסיעה באותם ימים.  היינו צוות חלוץ,לא היה מה לעשות.

הדרך מתארכת, טנקים על הציר משאיות, טנדרים ומה לא,שירה ארוכה עד אין קץ חוסמת את דרכנו דרומה. הנהגים מתחלפים בדרך, וחשכה יורדת אט אט.

קרוב לשעה 10 בלילה הגענו למרפאה ברפידים כאשר מסוק מלווה אותנו מלמעלה. 
חשכה מוחלטת, הירח מוסתר והשמיים מעוננים מעט.

הרופאים מחליטים לעצור במרפאה להתפנות ולקחת מורפיום
ועוד מספר תכשירים 
שהיו נעולים במקום מבטחים במרפאה.

פרחי היקר שהתחתן רק שבועיים קודם לכן יורד מהאוטובוס כאשר צפירה רמה נשמעת באזור.  פרחי לא מספיק להגיע לקחת את המורפיום כאשר רסיס קטנטן פוגע הישר בלבו בלי להותיר סימן. הוא נופל על הרצפה והרופאים מנסים להחיותו ללא הצלחה עד שגילו היכן הרסיס. כולנו בהלם.  אנחנו עולים בזריזות חזרה לאוטובוס בדרך למצוא אולי מסתור בתוך צלע ההר שם נמצא בית חולים השדה החדש. כמו גם מקלט תת קרקעי. המרחק לא גדול מהמרפאה.

הנהג איננו מכיר את הדרך,  הקשר לא בדיוק עובד, המסוק מנסה להאיר את דרכנו בחשכה וללא הצלחה. הנהג סוטה מהדרך ונכנס לכביש אחר. המסוק מגלה את הטעות ושולח רכב שטח שיסע לפנינו וילווה אותנו הבלתי חמושים אל בית החולים.  הרכב מוביל את הנהג לדרך הנכונה. דרך שגם באור יום קל לטעות במדבר אם לא מכירים את הדרך.  מבית החולים שם ציפו לנו מאוד שלחו אמבולנס לפגוש את האוטובוס.  החשיכה והנסיעה ללא אורות גרמה לתאונה.  יש הרוגים ופצועים בין הרכב שהוביל אותנו לאמבולנס.  כך אנחנו מגיעים סוף סוף לבית החולים.  

המקום ריק מתכנים,  שבועיים לפני 5.10. שבתי ממילואים של חודש ברפידים.  לפני שעזבתי דווחתי למפקד האוגדה, שבית החולים ריק מחומרי חבישה,חבילות לניתוחים ועוד.  "זה לא התפקיד שלך אמר לי" שתקתי, ודווחתי לממונים עלי ביפו כאשר שבתי הביתה.

למזלנו הגדול, אחד המפקדים החליט להוריד בית חולים שדה שלם לרפידים כי לא היה לו מקום לאכסן את בית החולים על תכולתו ביפו.  בזכות אותו מפקד חיי רבים ניצלו.

בית החולים,ארוז כולו, היה בתוך מבנה סגור ליד בית החולים שנמצא בצלע ההר.  בהעדר מפתחות, פרצו הגברים את הדלתות והחלו להוציא את תוכן הארגזים החוצה אל חדרי הניתוח.

היינו קבוצה קטנה של רופאים ואחיות, הפצועים החלו להגיע.

ממול לצלע ההר שרקו כדורי הנון מם ואנחנו לא יודעים מה לעשות
מול האורות האדומים שמפלחים את הדממה והחשכה.
התבקשנו להכנס פנימה אל תוך המבנה. 

לא היו לנו לא קסדות,לא נשק, בקושי חומרים לטיפול ראשוני, ממש כלום.
משימה בלתי אפשרית. פצועים מגיעים והצוות מתחלק ומתחיל לטפל עם מה שיש לנו.

כך מתגלגל הגלגל.  צוות מיומן שממציא כל מיני פתרונות ממה שאין. 
מכל עבר מגיעים עוד ועוד פצועים, אנחנו מתוגברים, אבל הצוות המקצועי עדין מצומצם.

מסוקים מלאים נוחתים על משטח ליד בית החולים, חלק מהצוותים ממינים אותם, חלק מונשמים,חלק נשלחים ישירות לחדר ניתוח וחלק לאשפוז.  הקצב הולך וגובר. לעיתים נחתו 3 מסוקים האחד לאחר השני. במי לטפל קודם? הצוות החלטי,פועל בדייקנות ואין חייל שלא מטופל.
עובר יום עוברים יומיים שלושה, אנחנו לא מצליחים לשים ראש לדקה ש למנוחה על הרצפה האדומה.

קר, בקושי יש שמיכות לפצועים, כל פצוע שאנחנו מצליחים להציל מעלה חיוך גדול על פני כולנו.   עוד חיל יחזור הביתה.
ישנם כמה מקרים שלעולם לא אשכח, באחר הימים הביאו טנקיסטים בחור 
שחולץ מטנק, משהוא עבר במקרה במקום ושם יד על פיו, וגילה שהוא עדין נושם.

במהירות ככל שיכלו הביאו אותו ישירות לחדר ניתוח.
המראה היה קשה,אחסוך מכם, 
הבחור קבל 128 מנות דם.
צוות ענק של רופאים ואחיות עבדנו עליו, הצלחנו לייצב את לחץ הדם שלו.
לאחר תשע שעות של ניתוחים, העברנו אותו לחדר התאוששות.
כשעה אחרי, הבחור התעורר, וכל שאמר היה תודה,אני יודע שאני היחידי ששרדתי.

רופאים שנכחו במקום, האפיקורסים הכי גדולים הלכו להניח תפילין. 

בכינו כמו ילדים קטנים מרוב התרגשות, כנראה שהיה זה רגע של שבירה חיובית. 

קבלנו המון כוח להמשיך הלאה. לא האמנו שהבחור יישאר בחיים.
הבחור הועבר להדסה ירושלים במטוס.
ידוע לי ששהה שם מספר חודשים בטיפול נמרץ, ויצא מבית החולים במצב טוב.

אוכל בהתחלה לא היה לנו בכלל, הדודות של הוועד למען החיל ארגנו לנו משלוחים, התכולה של קפה וסיגריות היו מוצנחת עבורנו מלמעלה. רק בשלב מאוחר יותר החלו להגיע מנות קרב שבקושי הספיקו לספק מעט אנרגיה. ממילא אין זמן לאכול,החיים יקרים יותר.
וכך במשך שלושה חודשים כמעט עוברים דרכנו מאות פצועים, חלקם הגיעו גם מעבר לתעלה לאחר הצליחה. חלקם הגיעו משרם, 
הזמן כאילו עומד מלכת,אין חופשות,אין יציאות צפונה. ומגיע חנוכה.

כמו בכל יחידה גדולה כבית חולים שדה, היו בינינו צוותים רבים.
הייתה  בינינו חבורה קטנה של אנשים שתפקידם היה זיהוי חללים.
חלק חשוב ביותר מחד וקשה שבעתיים מאידך.

חבורת המלאכים כפי שקראנו להם התגוררה במבנה מרוחק מעט מהמאהל שהוקם עבורנו ועבור הפצועים.   הוקם גם מטבח שדה כדי לספק ארוחות אנושיות לצוות.  

לקראת חנוכה, קבלנו מעט מצרכים לחג והחלטנו להפתיע את חבורת המלאכים. 

לקחנו אתנו שתי חנוכיות, נרות חנוכה, גפרורים,סופגניות ועוד וצעדנו לעבר המבנה בו התגוררו המלאכים.

תחילה סרבו לפתוח לנו את הדלת.

הסברנו שבסך הכל הבאנו להם מצרכים לחג. רק לאחר שכנוע ארוך, הצלחנו במשימה.

פני האנשים היו חתומות, שבריר של חיוך נראה בקצה הפה כאות תודה על ההפתעה שעשינו להם. כמו שהגענו כך חזרנו למגורים כאשר הדמעות זולגות מעיני כולנו.
במשך תשעה חודשים שהייתי בסיני עם שתי חופשות של 48 שעות כל אחת בבית עברנו אני וחברי כל כך הרבה דברים שקשה לתאר את הכל.  

לא ידעתי שאחד הרופאים הסריט את הצוות בעבודה.  נודע לי במקרה. ראיתי את הסרט פעם אחת בלבד.  בנסיבות שלא כאן המקום לפרטן.  אני מעריכה שהוא שמור בגנזך של צה"ל. וטוב שכך.

לאט לאט ירדה כמות הפצועים, יכולנו לצנוח על מיטות שדה לשינה קלה בתורנות.  כמו כן נכנסנו למטבח והחלפנו את הטבחים כדי לשפר מעט את האוכל שהוגש לנו.

אני זוכרת שעשיתי יום אחד שתי תבניות ענקיות של עוגת תפוחים שמצאתי במטבח,לא ידעתי איך העוגות יצאו בתנאי שדה עם החול שמתעופף בכל פינה. גם לא הכנתי מעולם גודל כזה של עוגה. (כמו תבניות גדולות בקונדיטוריות מקצועיות) שתי התבניות שהכנתי נגמרו כל כך מהר שהיה קשה להאמין.
כך, לאחר תורנות רפואית הייתי נכנסת למטבח להכין משהוא טעים לחברים.  הרבה אפשרויות לא היו.  אבל גם מהמעט שהיה ניתן היה להכין שקשוקות, סתם חביתה עם נקניק ועוד.

אומנים התחילו להגיע להנעים את זמנינו,
השיא הייתה חתונה של זוג שהתאהב במקום.

לאט לאט החלו לשחרר אותנו הביתה.  

לימים קבלנו סיכות ותעודות הוקרה על חלקנו במלחמה.

צה"ל הוציא חוברת מסכמת על הפעילות של בית החולים בקרב כאשר ה "פרוגים" מטיילים למעלה בשמים ואנחנו רואים אותם מהארץ זוהרים כמו "כוכבים"
לנו אין היכן להסתתר.

מעט הסטוריה מתוך ויקיפדיה
מלחמת יום הכיפורים
 (נקראת גם מלחמת יום כיפורהמלחמה הערבית-ישראלית של 1973 ובפי הערבים מלחמת אוקטובר ומלחמת רמדאן), מן הקשות שבמלחמות ישראל, נפתחה במתקפה מתואמת, בשתי חזיתות, של צבאות סוריה (ברמת הגולן) ומצרים (בתעלת סואץ), ביום הכיפורים, יום שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 14:00.
5 דיוויזיות חיל-הרגלים המצרי, שהחלו צולחות את התעלה, ו-3 דיוויזיות חיל-הרגלים הממוכן הסורי, שתקפו לאורך הגבול ברמה, נהנו מהפתעה טקטית כמעט מושלמת: רק ב-4 לפנות בוקר באותו יום השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה עומדת לפרוץ באותו יום. אף הערכה זו לא הייתה מדויקת: ההערכה הייתה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00, עם רדת הערב, בעוד שבפועל החלה הלחימה, כאמור, בשעה 14:00.

ההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

חברים רבים אבדו את חייהם במלחמה הארורה הזו.

יהיה זכרם ברוך.

Advertisements

אודות ethy ab

הידע, הוא טיפה באוקינוס. החיים קצרים. גם בהתניידות בכסא גלגלים השמים אינם הגבול. בבלוג ,רשמים מטיולים,מדע,אוכל,בעלי חיים,מוזיקה קלאסית,ספרים ואחרים, ברוכים הבאים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה יום כיפור, לזכרם ולזכר חללי מלחמות ישראל, מלחמת יום הכיפורים 1973, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אשמח לתגובתכם,יום נפלא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s